עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
זכרונות  (1)
מלחמה  (1)
ספרים  (1)
שואה  (1)
ארכיון
דברים שאנו עושים
30/04/2019 09:16
ולאדי גרייצר
למה גידול ילדים זה כל כך פאקינג מורכב?
הרי פעם, לא כל כך מזמן היית ילד בעצמך ומה כבר השתנה מאז???

אתה זוכר היטב את הדברים שגרמו לך לבכות או להיפגע, לקחת צעד אחורה או להיסגר ואתה מנסה למצוא דרכים אחרות עם הילדים שלך.

ומשום מה, לא פעם, אם זה בגלל עייפות, חוסר תשומת לב או פשוט כי אין לך כוח אחרי יום עבודה עמוס להתמודד עם הצרות של הבית, אתה מוצא את עצמך אומר את אותם הדברים שפגעו בך כשהיית קטן או סתם מתחיל לצרוח כי אין לך יותר סבלנות. 

וברגעים הללו, כשהכול מציף אותך ואתה צורח את נשמתך, עמוק בפנים אתה מבין מיד שאתה טועה. מבין שזה אתה, זאת לא היא, היא לא ממש קשורה, ועדיין, אתה לא יכול לעשות שום דבר עם הכעס שהצטבר בפנים ולא מצאת דרך אחרת לשחרר את הקיטור הזה שלך.

ולפעמים, אתה מרגיש שעשית הכל כמו שצריך, ואמרת את הדברים הנכונים, ובטון הנכון ובצורה הנכונה והיא? 
היא עדיין בוכה ונסגרת בחדר...

ואתה מרגיש...אין דרך לתאר את מה שאתה מרגיש והיום שלך פשוט נדפק.

ואז, ממש לפני שהיא נרדמת אתה עובר בחדרה להגיד לילה טוב או סתם "לבדוק מה קורה" והיא אומרת לך מין "לילה טוב" קטן כזה או פשוט מחבקת אותך בלי לדבר ואתה מבין שאולי, רק אולי בסופו של דבר אתה עושה משהו נכון.
0 תגובות
זכרונות מהעבר הנשכח
28/04/2019 21:05
ולאדי גרייצר
מלחמה, שואה, זכרונות, ספרים
הם באו פתאום. שכנים, מכרים. מבטים עוינים, נשק, קללות. כאילו לא חיו אחד ליד השני שנים...הוא זכר את המבט המבוהל של אשתו, את הבכי של הילדים, את כיכר העיר, ההשפלות, הביזה. זכר את הגרמנים, את קרונות בקר, הצפיפות הנוראה. 
זכר את הרגע בו הרגיש את ההשפלה העמוקה כשנאלץ להרטיב את מכנסיו בין האנשים הדחוסים בקרון...
כשעצרה הרכבת והם ירדו ברציף הוא שמע "אושוויץ, אנחנו באושוויץ"...
הוא ראה מבנים מסודרים, אנשים מחכים...
אולי לא הכול כל כך גרוע, חשב לעצמו, הכול נראה מסודר מאוד, מאורגן. הוא ראה באופק מבנים, עשן עולה מהארובות...אולי כאן יניחו להם וכאן הם ימצאו שלווה...

לבד...
הוא שכח מזמן את ה-לפני המלחמה. 
במקום כזה אין לפני, אין אחרי. 
רק מוות. ועוד מוות. ועוד מוות.
וגופות ועוד גופות ועוד גופות...מהתאים למשרפות, מהתאים למשרפות, מהתאים ל...
שוב ושוב ושוב ושוב.

הבעות פנים של שמחה, סבל, עצב, פחד. בתחילה חשב שהם עוד בחיים...והפחד התמידי למצוא בין הגופות את ילדיו. 
והפחד להתרגל...

הוא ראה אותה מעבר לגדר...
אלוהים, כמה היא דומה לבתו. 
הוא לא הצליח להיזכר בשמה וכאב פילח את ראשו כשניסה.
הוא הביט לצדדים והתקרב לגדר. 
הלינקה, אני הלינקה...אני צריכה כינין, לאימא, בבקשה
הוא הסתכל אליה. 
אלוהים, עד מתי???
אל תדאגי, אני אשמור עליכן
הוא שוב התבונן בה, שוב נזכר בביתו וסגר את עיניו...
אלוהים, עד מתי???
ופתאום ההבנה. חייבים לשים לזה סוף. 

המרד שלכם נגמר! הוצאנו אותו להורג!!! צרח מפקד המשרפות לשלדים העייפים שעמדו מולו.
הוא התעורר. 
חושך. שקט. 
פתאום הרגיש את ליבו דופק וחשב על אלו שהחביאו אותו, מה אתם עכשיו, איפה הם.
הוא ניסה. ניסה לארגן אנשים, ניסה לאסוף נשק, חומרי נפץ. ניסה לשים סוף למקום הארור הזה.
הוא נכשל. הם טבחו בהם ללא רחמים.
לפחות הם לקחו כמה מהם אתם...
ולמרות הכול הוא הרגיש שהסוף קרב.
הוא שמע שמועות, ראה מסמכים נשרפים, ראה אותם משמידים כל זכר לנעשה.
עכשיו הייתה לו מטרה. הוא ישרוד! 
חייבים לספר מה אירע כאן, במקום המקולל הזה. רעד פתאומי עבר בגופו. אלוהים, האם יש עוד מקומות כאלה?? 
לא, לא יכול להיות, אפילו להם חייב להיות גבול.
הוא נזכר באסירים, קוברים באדמה סליקים עם זיכרונות ותיעוד הזוועה.
חייבים לספר...

1950
קבוצה של ילדים מתיישבת ומצפה להופעה. הילדים צוחקים, מתלחששים ומהמדריכות מנסות לשמור על סדר. 
2 כלבים קטנים, לבושים בגדי אדם מופיעים במעגל. הילדים משתתקים ומביטים בסקרנות.
יחד עם הכלבים מגיע אדם רגוע וחייכן. 
הוא מביא אתו חיות נוספות והילדים עדים לפעלולים שונים ומשונים ולא מפסיקים לצחוק...
והוא? הוא צחק אתם...
0 תגובות